איך כותבים מצחיק? – כמה תובנות שלמדתי מסטיב קפלן

אחד האתגרים הגדולים ביותר בכתיבה היא לכתוב מצחיק. 
כי בדרמה, אם אתה כותב את זה לא טוב אז זה יוצא משעמם
אבל בקומדיה, אם אתה כותב את זה לא טוב, זה יוצא מביך. 
וזה הבדל גדול. 

עקרונית, תסריטאי צריך לדעת גם לכתוב מצחיק אבל בשונה מדברים אחרים, כאן יש חשיבות גדולה לכשרון. אתם לא צריכים להיות האנשים המצחיקים ביותר בסביבתכם, אבל אם אף פעם לא סיפרתם בדיחה או סיפור מצחיק, או לא יצא לכם פעם לספר משהו שפשוט גלגל את השומעים שלכם על הרצפה, אז יכול להיות שאין לכם את הכשרון להצחיק, ואז יהיה לכם קשה מאד מאד להתמחות בתחום הזה ולכתוב קומדיות, סיטקומים או מערכונים. 
אבל רוב הסיכויים שאתם נמצאים איפשהו על הרצף וכן יצא לכם פעם אחת או יותר להיות מצחיקים ואז במידה המינימלית של יכולת הצחקה אתם יכולים לכתוב מצחיק. 

גם מי שהוא קומנדיאט מדופלם לא תמיד יודע להסביר מה עובד בקומי ואיך זה עובד יותר טוב. מבחינתי, יש לכתיבה קומית שלושה עקרונות חשובים והם:

הגזמה – הרבה מהאלמנטים הקומיים נוצרים כשמגזימים אלמנטים דרמטיים. גיבור פחדן יכול לרגש או לעורר הזדהות אבל כשהוא פוחד מכל דבר כולל מהצל של עצמו, אז זה הופך לקומי. גיבורה יכולה לבכות כשאהובה נוטש אותה אבל אם היא לא בוחלת בשום אמצעי ונצמדת לו לרגל, ומתעלפת ועושה חיקויים של מתאבדת, זה הופך לקומי. גם בכתיבת דיאלוג, ברגע שמגזימים את התיאורים, התוצאה לרוב היא קומית. 

מיספלייסמנט (misplacment) או הוצאה מהקשר – כששמים שני קופים בקוקפיט של הטיסה הכי חשובה, או כשפיבי מ"חברים" מבשרת לחבריה על תוצאות התספורת האחרונה שעשתה למוניקה אבל משתמשת בטרמינולוגיה של רופאה שיצאה מניתוח מעקפים, כל אלו יוצרים תוצאה קומית. זה לא משנה אם זה דמות, טקסט, סיטואציה או סצנה אם תשימו אותה בהקשר לא שגרתי התוצאה לרוב תהיה קומית. 

גם קומדיה היא דרמה – כותבים רבים נוטים לשכוח שקומדיה היא גם דרמה והיא לא עובדת אם הגיבורים שלה לא  פועלים ממניעים דרמטיים. הם עושים דברים על מנת להצליח, לזכות בכבוד, לדאוג לקרובים אליהם, להגן על מה שיקר להם ולזכות במי שהם אוהבים. הם עושים את כל זה בצורה מוגזמת ומוצאת מהקשרה, אבל המוטיבציה הזו היא עדיין הבסיס שאיתו הם חייבים לעבוד, אחרת זה לא ייצא מצחיק. המצחיק עובד יותר כשאתה מזהה את הסיטואציה, ואז צוחק מהשיבוש שלה. 

אלו כמובן עקרונות אינטלקטואליים שלא תמיד יכולים לעזור לכם לכתוב קומי בצורה פרקטית ולכן הצטרפתי יחד עם רבים לסדנא של סטיב קפלן, יהודי מצחיק מאד, גורו של כתיבה קומית ובין שאר מעלליו גם הקים את תוכנית היוצרים של HBO. בקיצור איש רציני בתחום הקומדיה כפי שגם משקף שם הספר שלו (אתם גם מוזמנים להזמין אתה ספר בלחיצה על התמונה:

העסק הרציני של להיות מצחיק – הטאגליין אומר הכל

לא אתיימר להעביר פה את כל תכני הספר או את תכני הסדנא בת היומיים שבה השתתפתי אבל אתן כמה נקודות מעניינות ופרקטיות שאותן למדתי במהלך הסדנא:

יש הבדל בין מצחיק לקומי – לכאורה, קומדיה זה פשוט סיפור דרמטי שמטרתו להצחיק, אבל בזמן שלהצחיק זה עניין סובייקטיבי שניתן לקבל עליו מענה פשוט בלבדוק אם אנשים צוחקים מהחומר שלך, לקומדיה יש כללים שיונקים מהעקרונות הדרמטיים. קפלן טוען שדווקא הקומדיה, בשונה מהדרמה, היא זאת שמספרת את האמת על הטבע האנושי. הדרמה מספרת על דמויות שאנחנו שואפים להיות, בזמן שהקומדיה מתארת את בני האדם באמת.
קפלן תיאר את הקומדיה בתור סיפור על גיבור פגום ואנושי, המתמודד נגד אתגר אדיר ולא סביר, ללא שום הכשרה או יכולת, ולמרות זאת, לא מאבד את התקווה או את המוטביציה להמשיך ולנסות.

קפלן נתן לקומדיה כמה מאפיינים קריטיים:
הגיבור ינסה להצליח בכל מחיר וללא פרופורציה – בהמשך למה שכתבתי על ההגזמה, הגיבור לא יתייאש מזה שאין לו סיכוי או הכשרה או יכולת, הוא ימשיך לפעול באמצעיו הדלים ביותר ובצורה האינפנטילית ביותר ללא קשר למציאות על מנת להצליח ולהשיג את מה שהוא רוצה.

הגיבור חייב להיות אנטי גיבור – במילותיו של קפלן – "אם תשימו את ואן דאם מול עשרים לוחמים חמושים, זה אקשן דרמטי. יש לו את ההכשרה ואת הרוח לחסל את כולם גם אם במציאות זה לא סביר שיצליח. אם תשימו את וודי אלן מול עשרים לוחמים חמושים, זה קומי" – בקיצור, הגיבור שלכם צריך להיות האיש הלא נכון בסיטואציה הכי מופרכת. קפלן אף המשיך והדגיש שכל סיפור קומי חייב להיות קיצוני עד מופרך. הוא נתן דוגמא שאם אתם כותבים על דמות בודדת בתל אביב אז זה צריך להיות על האיש הכי בודד בתל אביב. עוד הוא טען בצדק, שכל סרט מבוסס על שקר ואפילו שקר גדול (כמו ביג שבו ילד מבקש לגדול והופך בין לילה למבוגר בן שלושים) אבל מרגע שביססת את השקר הראשון והגדול, אל תשקר יותר, תדבוק באמת האנושית. זה עצה טובה בעיניי גם בדרמה.

סטרייט ליין, וויבי ליין – אנשים שמבינים קצת קומדיה יודעים שבצמד קומי יש את האחד שמדובב ויש את האחד שנותן את הפאנצ'ים. המדובב הוא מישהו כמו קיציס בארץ נהדרת. הוא משקף את הצופים הנורמאליים, היודעים, ולכן הוא מדבר מעט ובעצם מוביל את הדמויות האחרות, שפועלות ועונות בצורה הרבה יותר קיצונית. אז בכתיבה קומית, אחד צריך לדעת ולכן לשאול שאלות טעם קצרות בזמן שזה שלא יודע, המצחיק, הוא זה שנותן את התשובות הארוכות, המופרכות והלא מחוברות למציאות.

לא לדעת זה מצחיק – זה עקרון חשוב ופרקטי שדוגמא פשוטה לו שמעתי מיובל שם טוב (יובל המבולבל). אם אתה רואה מישהו עומד לשתות כוס מים, ובלי שהוא שם לב שמים לו מלח במים, הציפייה לאיך הוא יגיב כשהוא ישתה את המים היא ציפייה קומית. כך גם כשצ'ארלי צ'פלין נכנס לכלוב האריה מבלי לדעת מה מחכה לו שם, זה הרגע שבו דברים נהיים קומיים.

תפעל מהר, תחשוב לאט – זה משפט של באסטר קיטון מסתבר שהתוצאה שלו היא בדרך כלל קומית. אם לגיבור יש זמן לתכנן, רוב הסיכויים שהוא לא יעשה שטויות. אבל אם הוא תקוע וחייב להגיב מהר אז הפתרון המופרך יהיה חייב להיות הפתרון היחיד ויוביל את הגיבור למצבים הקיצוניים ביותר. 

עוד הוסיף קפלן כמה תובנות מעניינות, שהן לא רק קומיות ואני מוסיף אותן כאן:

• הפרמיס (סיפור הסרט שלכם בקצרה) חייב להכיל שקר קיצוני או לא סביר, אבל אחר כך, אל תשקרו יותר. 
• כל הפעולות בסרט נובעות מהפרמיס דרך הגדרת הדמויות. 
• התימה של הסרט זה מה שהסרט רוצה להגיד. הלקח שלו. 
• הפרמיס הוא המנוע, אבל התימה היא ההגה והסיפור ודמויות צריכות להלום את התימה. 
• הדמויות קובעות את מבנה הסיפור ואת האירועים. האירועים ומבנה הסיפור לא צריכים להכתיב את הדמות. 
• גם לדמויות המשנה צריכים להיות רצונות חזקים כמו הדמות המרכזית. 

סטיב קפלן בכבודו ובעצמו

קפלן גם הראה את הגרסה שלו למסע גיבור קומי. על כך הרחבתי בפוסט נוסף, כאן

לביקור באתר של קפלן, לחצו כאן