כתיבת סינופסיס – דוגמה לסרט דרמה "יהושע פלציג נגד המיינות"

הסינופסיס הזה קיבל את תמיכת קרן הקולנוע לפיתוח ולאחר סיום התסריט גם את תמיכת קרן הגליל להפקה ומיועד לצאת לצילומים בשנה הקרובה. בהמשך לשתי הדוגמאות הקודמות הסינופסיס הזה הוא של סרט דרמה ישראלי . אורכו חמישה עמודים.

יהושע פלציג נגד המיינות – סינופסיס לסרט קולנוע באורך מלא

דוכיפת נוחתת על גדר הבריכה בקיבוץ.

מרים פלציג (80), סבתא נעימה למראה, מתבוננת בה ופונה לבעלה, יהושע (83), קיבוצניק חסון וגבוה למרות גילו, שעומד לשחות את עשרים הברכות היומיות שלו, ואומרת לו שלראות דוכיפת זה מזל טוב וזאת ציפור עדינה שצריך לשמור עליה. יהושע אומר לה שהיא כבר סנילית כי את המשפט הזה על הדוכיפת הוא שמע כבר עשרות אלפי פעמים והולך לשחות.

כשהוא יוצא, אישתו דוממת ללא רוח חיים מתחת לכובע ולמשקפי השמש. מסביב המולת ילדים ומשפחות אבל הוא יושב לידה, משותק. אפילו עונה "בוקר טוב" כשפונה אליו רונה, העובדת הסוציאלית של בית האבות שמגיעה לבריכה. אבל שני צעדים אחר כך היא שמה לב שמשהו לא בסדר וניגשת אל מרים ואז מתחילה לצעוק ורק אז אנחנו חותכים לאמבולנס.

בהלוויה ובשבעה מגיעים גם ילדיו של יהושע, עומר וגילי. כל אחד מהם מוצלח מאד, נשוי ועם שני ילדים אבל בינם לבין יהושע יש ריחוק רגשי. הם חושבים שהוא קר ומתנכר והוא חושב שהם סנובים. הם וילדיהם היו קשורים יותר לסבתא מרים, ולאחר שזו נפטרה הם פחות מתלהבים לבוא לבקר את אביהם.

מרים המנוחה השאירה מכתבי פרידה לכולם, כחלק מהנוהג של בית האבות, וכל אחד קורא אותו בקול רם לכולם ובוכה מהתרגשות. את המכתב שלו קורא יהושע לבדו בחוץ, בחצר ביתם הישן שהיא כל כך אהבה. זה מכתב מרגש שבעיקר מביע דאגה למה יעשה יהושע לבדו בלעדיה. כשהוא מרים את עיניו, כמו סימן, הוא מבחין בדוכיפת, המסמלת את אישתו, אבל עוד בטרם יעלה חיוך של געגוע על שפתיו, נוחתות שתי ציפורים לא מוכרות, מנקרות את הדוכיפת וחוטפות אוכל מפיה. יהושע מנסה להניס אותן אבל הציפורים עומדות על ענף גבוה ומביטות בו בעוינות, לא נכנעות בקלות. יש להן גם קריאה רמה וצווחנית.

במחשב של בית האבות מגלה יהושע שזאת ציפור מיינה הודית וכך כתוב עליה בוויקיפדיה: " זהו מין מהגר בארץ ישראל, הנמנה ברשימת "מאה המינים המהגרים הגרועים ביותר בעולם" לנוכח הנזק הכבד שהוא מחולל למגוון הביולוגי המקומי."

יהושע מחליט שהמיינות הן האויב הגדול שלו ושל ארץ ישראל הישנה והטובה כפי שאהב אותה והאמין בה בנעוריו. הוא נשבע להילחם ולחסל את המיינות לפני שיתפשטו בקיבוץ. הוא בונה לעצמו רובה רוגטקה ומתחיל לחסל כמה מהן. כשהוא עוקב אחרי מקורן הוא מגלה שהן מחבבות במיוחד את הכרם שבו חיזר לראשונה אחרי אישתו. במשך השנים, הם היו חוזרים אל הכרם ומאזינים לציוצי הציפורים המוכרות, אבל הפעם יהושע שם לב שבמקום הציוצים המוכרים הולכות ומתרבות קריאות המיינה הצורמות שאט אט יתרבו בפסקול הסרט.

זואי, נערה בת 15 עם נטיה אובדנית שאמה מאושפזת בשל מצב נפשי ואביה התחתן מחדש עם מתנדבת והיגר איתה לסקנדינביה, מתגוררת בלית ברירה אצל דודיה, הגרים בהרחבה של הקיבוץ. היא מוצאת גופה של מיינה (אחת מקורבנותיו של יהושע) ומצלמת אותה לאינסטגרם שלה. זואי היא נערה מוזרה והאינסטגרם שלה מלא בצילומי גופות של חיות קטנות ולכן היא מזומנת לשיחה עם רעות היועצת של בית הנוער. רעות היא אמפטית אבל חסרת כלים להבין את מצוקתה של זואי. מאחר ויש לחץ מצד ההנהלה לתת לזואי עונש, מחליטה רעות לתת לה עונש חינוכי שהיא מאמינה שיכול להראות לה את היופי של החיים ושולחת אותה להתנדב בבית האבות של יהושע.

זואי לא מתחברת לאף אחד שם כצפוי ומעבירה את הזמן בשטיפת כלים וגלישה בסמטרפון שלה, אבל בחפשה דברים לצלם היא מבחינה בגופות המיינות סביב בית האבות ותופסת את יהושע על חם בזמן שהוא יורה במיינה. יהושע מנסה להתנער ממנה אבל זואי מאיימת להלשין עליו ומתנה את שתיקתה בכך שיצרף אותה לציד. מטרתה האמיתית והסמויה היא להתאמן בהרג ציפורים כהכנה להרג עצמה. היא רוצה להתקרב אל המוות ופחות לפחד ממנו על מנת שתוכל לבצע התאבדות.

במסעם המשותף הראשון יוצא יהושע עם זואי לציד מיינות עם רוגטקות שבנה עבורם. זואי שמה לב שהמיינות תמיד מסתובבות בזוגות ולכן ההתקפה המשולבת שלה ושל יהושע חשובה על מנת לחסל כל צמד יחדיו. יש הרבה שתיקה ביניהם בהתחלה וזה טוב ליהושע וגם טוב לזואי. הם לא מרגישים שצריך לדבר כל כך הרבה וגם ציד, כל ציד, דורש הרבה המתנה ושקט. השקט, ההמתנה והטבע הם חלק מהותי בסגנון הצילומי של הסרט. גם המוות מורגל בלהמתין.

המיינות מתגלות כאויבות מרות ומתוחכמות שבורחות מהם עוד לפני שהם מגיעים לטווח פגיעה. ולכן מחליף יהושע אסטרטגיה ויחד עם זואי בונה מלכודות. הוא למד לבנות אותם בילדותו באירופה עליה הוא מתחיל קצת לספר לזואי.

הם תופסים כמה מיינות במלכודת ושמחים על השלל. הם מחסלים אותן בצורות שונות כשיהושע מלמד אותה להרוג במהירות ותוך גרימת מינימום כאב למיינה. במהלך הזה מתחיל לספר לה יהושע על עברו הקרבי כלוחם לח"י. זואי, שבתחילה מתעניינת רק בדרכים האפקטיביות של הרג המיינות מגלה עניין גם בסיפורים שלו ושמה לב שיהושע חי בתקופה הרבה יותר קשה משהיא חיה ועם זאת לא איבד את תקוותו. היא מגלה שיהושע נשלח על ידי ההורים שלו לישראל והם מתו בשואה. גם לזואי אין הורים מתפקדים ודודיה אמנם מטפלים בה אבל בכעסם על הוריה הנוטשים הם מתנכרים אליה וזה חלק מנקודת החיבור בין שניהם. שני ילדים שננטשו על ידי ההורים שלהם.

בסבב בדיקת המלכודות הבא הם מוצאים עורבני לכוד, בעוד ששאר המיינות מסתכלות עליהם מהדשא בעוינות לאחר שלמדו לא להילכד. כמו יהושע וזואי גם המיינות משתפרות כל הזמן. יהושע משחרר את העורבני ומחליט לעלות שלב. המלכודות לא עובדות וגם הרוגטקה לא מספיקה ולכן הוא קונה שני רובה אוויר ומלמד את זואי לירות ולהרוג את המיינות.

בפעם אחת יורה זואי בטעות על שחרור ופוצעת אותו. בתחילה כועס עליה יהושע אבל אז אומר שבמלחמה כמו בציד יש לפעמים קורבנות. הוא גואל את השחרור מיסוריו. זה מזכיר לו סיפור שקרה לו פעם, בצעירותו, אבל הוא אומר לזואי שאולי יספר לה על זה בפעם אחרת.

במסע ציד מוצלח הם מחסלים לא מעט מהמיינות ומגלים את האזור שבו הן מקננות. המיינות לא שותקות ותוקפות אותם ביעפים על ראשיהם. יהושע פוגע בציפור מיינה אגרסיבית במיוחד אבל היא לא מתה ומדדה אל הכביש, שם עוצר ג'יפ עירוני גדול ומתוכו יוצא יוסי זיני, ראש ועד תושבי ההרחבה של הקיבוץ ואוסף את הציפור הפצועה לביתו.

ההרחבה של הקיבוץ היא בעצם תוספת בנייה של אנשים מחוץ לקיבוץ שהקימו שכונת בתי קרקע בשטח הקיבוץ ויהושע שונא אותם במיוחד כי הם אין חברי קיבוץ ולא שותפים לאידיאולוגיה הקיבוצית אלא רק חומדים את איכות החיים של הקיבוץ מבלי האידיאל. בעיני יהושע תושבי ההרחבה הם מין פולש.

יוסי זיני, קבלן נובוריש, עם משפחה קולנית הוא מייצג מובהק של אוכלוסית ההרחבה. בנו, אושר, נער מקובל לפי כל הסטנדרטים המתאמן לקראת קבלה למג"ב כי הוא מחפש את המקום עם הכי הרבה אקשן בצבא, לבוש מותגים ושיערו מעוצב בג'ל והוא נוהג להתעמר בזואי בבית הספר בגלל שהיא מוזרה.

ציפור המיינה הפצועה מטופלת במשפחת זיני שממש הופכת אותה לחית מחמד ואף מגלה שהיא יודעת לחקות מילים אנושיות כמו תוכי. הם מלמדים אותה איך להגיד קללות כמו "לך חפש" או "עוף מפה" למגינת ליבם הגדולה של זואי ויהושע, שבכל פעם שהם עוברים ליד הבית של זיני המיינה רק לועגת להם בקללות.

לאחר שיהושע מגלה שזואי סובלת מהתעללות הוא מנסה ללכת לדבר עם זיני, ותוך כדי שיחה מגלה זיני שיהושע היה מאגיסט בפלמ"ח במלחמת השחרור ומנסה לשכנע את אושר, בנו, ללמוד ממי שפעם ידע איך להילחם בשביל ארץ ישראל. מהשיחה מגלה יהושע שיש מרחק גדול בין איך שזיני מגדיר את ארץ ישראל לבין מה שהוא זוכר מימיו כשהיה צעיר.

זואי, שלמדה דבר או שניים על מלכודות מיהושע, טומנת פח לאושר שמתהפך עם האופנוע שלו ושובר את רגלו לשמחת כל התושבים מסביב שרעש האופנוע שלו תמיד הפריע להם.

במסגרת העזרה לזואי והקרבה שכבר נוצרת ביניהם מסכים יהושע לבוא לבית הספר ולספר סיפור על מלחמת השחרור לכבוד יום העצמאות לאחר שבמשך שנים סירב לעשות זאת וזה הסיפור שהוא לא סיפר לה אז כשנאלצו להרוג את השחרור: פעם אחת שהוא וחברו דוד, שניהם לוחמים, היו לכודים במערה לאחר ששאר חבריהם נהרגו בזמן שחיילי הלגיון הירדני בחוץ זרקו רימונים פנימה. דוד היה פצוע והם סיכמו שיהושע יסתער החוצה וברגע שהוא בטח ייהרג אז דוד ימתין עד שהם ייכנסו פנימה ואז יפוצץ את עצמו איתם. יהושע הסתער החוצה ולמרות שהם היו שמונה הוא הרג את כולם ואז השתררה דממה. וכנראה בגלל הדממה דוד בפנים חשב שיהושע מת וזה תורו לפוצץ את המערה וזה מה שהוא עשה ומת בפנים אפילו שלא היה חייב.

בשביל זואי זה סיפור אפי אבל ילדי הכיתה פחות מתרשמים ושואלים את יהושע למה הוא היה צריך להרוג את הירדני כי יש איתם שלום והם בכלל לא אויבים. ילדה אחרת מאשימה אותו שהוא הרג יותר מדי ערבים. ואחרים בכיתה שואלים למה הוא לא הרג יותר ערבים ובמקום להקשיב לו מתפתח ויכוח טיפשי.

בעקבות הביקור שלו בבית הספר מציעה רונה, מנהלת בית האבות, ליהושע לכתוב מכתבי פרידה לכולם כמו שעשתה מרים אבל יהושע פוטר אותה בהינף יד. אין לו מה להגיד להם.

זואי, שכועסת על כך שבני הכיתה שלה לא נהגו בכבוד ביהושע מחליטה לעשות מעשה קיצוני שייתן מכה למיינות. היא מפזרת רעל ברחבי הקיבוץ ומרעילה גם את המיינה המעצבנת של משפחת זיני. אבל הרעל שלה לא פוגע רק במיינות (שכמעט לא נפגעות) אלא גם חיות בית רבות בקיבוץ, כולל החתולים של יהושע מבית האבות, מתות כתוצאה מההרעלה.

ההרעלה גורמת לזואי לקבל עונש גדול ולהיות מועמדת להישלח מהקיבוץ. יהושע גם כועס עליה בגלל מות החתולים וזואי מרגישה הכי בודדה שהיא אי פעם הרגישה ומחליטה לקחת כדורים ולהתאבד. יהושע מוצא אותה ובעזרת זקנה נוספת, שהייתה אחות, הם עושים לה שאיבת קיבה ומשכנים אותה בבית האבות בתואנה שהיא חולה ומסתירים מכולם שהיא ניסתה להתאבד.

כשהיא מתעוררת יהושע אומר לה שהוא עשה את זה בשביל שלא יידעו שניסתה להתאבד כי אם יידעו את זה אז לא יגייסו אותה לצבא ויהיה לה כתם לכל החיים והיא כל כך צעירה שהיא לא צריכה להתחיל את החיים עם כתמים.

בעקבות ההרעלה מגיע פקח של רשות הטבע והגנים לקיבוץ ויהושע מדבר איתו על המיינות ולומד ממנו שהן הפכו לצרה צרורה בכל הארץ ובעצם אין מה לעשות יותר נגדן. הרי גם היונים הגיעו לארץ כמין פולש והיום הן מין הציפורים הנפוץ ביותר בארץ. צריך לקבל את המיינות כמו שהן, אומר הפקח, ויהושע חושב על כך.

כשזואי מתאוששת מספיק בשביל להסתובב היא מגלה שיהושע הפסיק להרוג מיינות ובמקום זה הוא מאכיל אותן. בכרם הוא אפילו בנה מערכת תיילים עם עמדות האכלה ומדי יום מאכיל שם את המיינות, המתכנסות בהמוניהן ואף מסלקות את המינים האחרים מהמזון שניתן להם כך בחינם.

זואי כועסת עליו אבל יהושע מסביר לה שהם צריכים לקבל את המיינות. זואי לא מסכימה ויהושע אומר לה שהיא צריכה להיות סבלנית. הוא מבקש ממנה לעזור לו להאכיל אותן ושתסמוך עליו. זואי מסכימה בחוסר רצון רק מתוך אמון בו.

ביום האחרון של השבוע, מגיעים יהושע וזואי אל הכרם ומאכילים את המיינות כרגיל. על התיילים עומדת הלהקה הגדולה ביותר של מיינות שהן ראו עד כה. ואז חושף יהושע את תוכניתו. למרות מה שאמר הפקח הוא לא מוכן לוותר למיינות והכין להן את המלכודת האולטימטיבית. הוא מבקש מזואי ללחוץ על מתג החשמל שהכין מראש ושמחובר לתיילים. הם מחשמלים את התיילים ואת כל הלהקה העומדת עליהם באקט סיום ראוי של ניצחונם של יהושע וזואי על המיינות.

בערבו של יום, בתחושת ניצחון, הם נפרדים ליד בית האבות וזואי חוזרת לישון בבית הנוער כשהיא מעלה בפעם הראשונה באינסטגרם תמונה שלה מחייכת כשברקע התיילים של המלכודת.

ביום המחרת כשהיא מגיעה לבית האבות, יש אמבולנס בכניסה וגופתו של יהושע, עטופה בסדינים מוכנסת אליו. הוא מת במהלך הלילה. מות נשיקה של אדם זקן במיטתו. במגירה שלו הם מוצאים מכתב אחד בלבד שהותיר לזואי:

זואי היקרה,

בגילי, צריך רק אדם להגיד למוות "בוא" וזהו, פוף, הנשמה כבר מתעופפת. אבל אני איש זקן וימי ספורים ואני משאיר לך את המכתב הזה בשביל להגיד לך תודה. תודה שבזכותך מסע הציד האחרון שלי לא היה בודד.

אישתי מרים, עליה השלום, תמיד אהבה את הדוכיפת. היא אמרה שהיא ציפור עדינה ומיוחדת וצריך לשמור עליה כי כל עוד אתה רואה דוכיפת, אתה יודע שבחיים יש יופי ותקווה.

יש לך חיים שלמים להתעופף בהם. אל תנסי להקדים את המאוחר ואל תפסיקי להילחם במיינות

באהבה גדולה, יהושע

על קברו, לאחר שכל בני המשפחה וחברי הקיבוץ יעזבו, תישאר זואי לבדה ודמעות בעיניה. על העץ הקרוב היא תבחין בדוכיפת ותחייך אבל על הקרקע הסמוכה תנחת מיינה מרושעת וזואי, בלי מחשבה, תרים את הרוגטקה שהכין לה יהושע ותירה לכיוונה אבן מדויקת.

 

לדוגמה לסינופסיס של סרט מתח "כיפה אדומה" לחצו כאן

לדוגמה לסינופסיס של קומדיה רומנטית "מתחתנת" לחצו כאן

  1. מנדי 28 מרץ, 2024 at 11:58 הגב

    וואו סיפור מדהים, כולל המטאפורות הנלוות.
    גם אני לא פעם הרהרתי על מסע ציד המוני נגד המיינות😎.
    וגם, אכן בקושי רואים היום דוכיפת.

רוצים להגיב?

× מוזמנים לדבר איתי